החלטה בתיק רע"א 1497/06

א.         בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא ג' גינת (אב"ד), השופטת ש' שטמר, השופטת ב' בר זיו) מיום 24.1.06 בע"א 1149/05, בגדרו נדחה ערעורם של המבקשים על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה (השופטת ח' הורוביץ) מיום 6.1.05 בת"א 25143/98, וכן על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא גינת) מיום 25.1.06 בבש"א 1699/06.

ב.         (1) המבקש 1 (להלן המבקש), יליד 1988, הועבר בחודש אפריל 1990 לטיפולם של המשיבים 2- 3 כמשפחת אומנה. בחודש ספטמבר 1992, עת שהה המבקש בחופשה בבית אימו, המבקשת 2 (להלן האם), התגלה, כי המשיב 1, בנם של המשיבים 2- 3, ביצע במבקש מעשה מגונה. בעקבות גילוי זה נשאר המבקש אצל האם. בעקבות חקירת המשטרה הועמד המשיב 1 לדין, והורשע, על פי הודאתו, בעובדות כתב האישום, לפיהן "במחצית השנייה של שנת 1992 החדיר לפי הטבעת של התובע את אצבעו כ- 3 פעמים. כמו כן, גיפף את אבר מינו של התובע שעה שעסק ברחיצתו". בגין האירועים המתוארים הגישו המבקש ואימו תביעה בגין נזקי גוף (ת"א 25143/98), שנגרמו על ידי המשיב 1, ועקב התרשלותם של הוריו (המשיבים 2- 3) ושל משרד העבודה והרווחה (המשיב 4).

            (2) בהסכמת הצדדים, מונה פרופסור ש' טיאנו, פסיכיאטר, כמומחה מטעם בית המשפט. לאחר שערך אבחון למבקש, סיכם פרופסור טיאנו את ממצאיו בהאי לישנא, כפי שצוטטו בפי בית משפט השלום: "... אינני רואה מקום לקביעת נכות פסיכיאטרית אצל המבקש, אלא על קיומה של תסמונת ... הדורשת טיפול, ואיננה קשורה לתביעה זו". בנוסף, הובאו תוצאות הבדיקה שנערכה למבקש לאחר האירוע, ולפיהן "אין עדות לחבלה חריפה או תוצאות של מחלה כרונית. אין ממצא יחודי גופני". כן צוטטו דברי הגננת בגן, שבו ביקר המבקש לאחר האירוע: "הילד מתפקד טוב מאד. לא ניכר בו שקרה לו משהו על רקע מיני כפי שהאם מספרת לגננת ... לא נראה שקרה לו משהו, רגיל כמו כל ילד".

            (3) ביום 6.1.05 ניתן פסק דינו של בית משפט השלום. באשר למשיבים 2- 3 נקבע, כי נוכח העובדה, שהאירוע נשוא התביעה היה חד פעמי או בתקופה מצומצמת, לא ניתן לקבוע כי היה צפוי על ידי המשיבים 2- 3, וכי לא נמצא, כי הופרה חובת זהירות על ידיהם. באשר למשיבה 4 - המדינה נקבע, כי לא הוכחה התרשלותה, שכן לא הוכח כי בחירת המשפחה האומנת הייתה רשלנית או כי ניתן היה לצפות את המעשה נשוא התביעה. נוכח האמור, דחה בית המשפט את התביעה כנגד המשיבים 2- 4. באשר למשיב 1 נקבע, כי יש מקום לחייבו לפצות את המבקש. יחד עם זאת נאמר, כי לא עלה בידי המבקש להוכיח קיומו של נזק ממוני, וכי עסקינן באירוע, שלא הותיר נכות כלשהי אצל המבקש. עוד נאמר, כי עגמת הנפש, ממנה סבלה האם, הנו נזק מרוחק ואינו בר פיצוי. נוכח האמור, חייב בית המשפט את המשיב 1 בתשלום פיצויים עונשיים למבקש בסך 15,000 ש"ח.

            (4) המבקש ואימו ערערו על פסק הדין לבית המשפט המחוזי (ע"א 1149/05). בפסק דין מיום 24.1.06 קבע בית המשפט המחוזי, כי במקרה זה מתקיימים תנאיה של תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד- 1984 (להלן התקנות). על בסיס זה הוחלט לדחות את הערעור.

            (5) ביום 25.1.06 הגישו המבקשים בקשה לתיקון פרוטוקול הדיון, שנערך ביום 24.1.06 (בש"א 1699/06). בבקשה נטען, כי התיקון המבוקש חשוב להבנת טיעונו של בא כוח המבקשים וכן להבנת הלך הרוחות של חברי ההרכב, שדנו בערעור, ולהבנת הבסיס לדחיית הערעור. אצטט את התיקון המבוקש, כמובא בבקשה:

       בעמ' 2 לפני שורה 14 לפני הרשום (הרשום הוא טיעון מפי בא כוח המבקשים - א"ר) צ"ל: "אני מתנצל בשמה של מרשתי אך הייתי רוצה להציג את טיעונה מההיבט המשפטי"; בעמ' 2 בסופו צריך לומר: "ביהמ"ש: צריך לעודד משפחות אומנות ואסור להפחיד אותן בפסיקת פיצויים גבוהים במקרים שכאלה".

            (6) ביום 25.1.06 דחה אב בית הדין (סגן הנשיא גינת) את הבקשה. בהחלטה נאמר, כי הפרוטוקול שנרשם בישיבה משקף את עמדות הצדדים, וכי נוכח העובדה, שבדיון בערעור נשמעים רק טענות תמציתיות של עורכי הדין, אין צורך ברישום מדויק של כל הנאמר באולם הדיונים.

            (7) מכאן הבקשה הנוכחית.

ג.          (1) עניינה של הבקשה דנא כפול: היא עוסקת הן בהחלטה בבקשה לתיקון הפרוטוקול והן בפסק הדין שלערעור.

            (2) אשר לתיקון הפרוטוקול; נטען, כי בדברים שהושמטו יש כדי ללמד על הלך הרוח של חברי ההרכב. נטען, כי בביטולה של האמירה שצוטטה מעלה יש חשיבות ציבורית, המצדיקה מתן רשות ערעור בגלגול שלישי.

            (3) באשר לפסק הדין בערעור נטען כנגד השימוש בתקנה 460(ב) לתקנות. לטענת המבקשים, נימוקי הערעור שהוגשו לבית המשפט המחוזי הצביעו על ליקויים ברורים בפסק דינו של בית משפט השלום, ועל כן לא היה מקום לבסס את פסק הדין שבערעור על התקנה האמורה. עוד נטען, כי הבקשה מעלה את שאלת מעמדה של הערכאה האזרחית בביעור הפשע בארץ.

            (4) לגופם של דברים נטען כנגד סכום הפיצוי שנפסק למבקש; נטען, כי שגה בית המשפט המחוזי בקביעתו בדבר שיעור הפיצוי, הצריך להשתלם למבקש, בה הקיש מהליכים פליליים להליך נזיקי כבענייננו. לטענת המבקשים, יש ללמוד לענייננו מחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה - 1965 (להלן חוק איסור לשון הרע), בו ניתן לפסוק פיצוי בשיעור 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק. הוראה זו, כך לשיטת המבקשים, יש לראות כמדרגה לפיצוי, שחובה לפסקו במקרים כגון דא. עוד נטען, כי בניגוד לקביעתם של בתי המשפט הקודמים, למבקש נגרם נזק כתוצאה מהמעשים נשוא התביעה.

ד.         (1) לאחר עיון בבקשה חוששני, כי לא אוכל להיעתר לה. אכן, פיצוי לנפגע בעבירה - שיכול שייפסק בהליך הפלילי לפי סעיף 77 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 ויכול שייפסק, כמובן, בהליך אזרחי, לרבות פיצויים עונשיים במסגרתו, (במקרים לא רבים) - הוא נושא בעל חשיבות. ואולם, לאחר עיון בבקשה ובפסק דינו המפורט של בית משפט השלום איני רואה מקום להתערבות במקרה דנא בממצאים העובדתיים שהושתתו במידה רבה על חוות דעתו של מומחה רפואי בכיר שמינה בית המשפט, פרופ' ש' טיאנו, ובמסקנות שהוסקו מהם. לכן אין המקרה בא בקהלם של המקרים המצדיקים מתן רשות ערעור בגלגול שלישי (ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ פ"ד ל"ו(3) 123, 128 (מ"מ הנשיא - כתארו אז - שמגר)). עם זאת אדרש בקצרה לטענות המבקשים.

            (2) אשר לבקשה לתיקון הפרוטוקול; לפרוטוקול הדיון נודעת מטבע הדברים חשיבות רבה, שכן הוא אמור לשקף את עיקרי הדברים שהתרחשו בבית המשפט - עדויות, טיעונים והתרחשויות (ע"א 33,435/77 איר טרמו בע"מ ואח' נ' אתרים בחוף תל אביב יפו בע"מ פ"ד ל(1) 547, 551 (השופט ברנזון), 556 (השופט - כתארו אז - שמגר)). יחד עם  זאת נאמר, כי "מובן מאליו שאין חובה על שופט, המנהל את פרוטוקול הדיון, לרשום מילה במילה ... מספיק אם הרישום משקף בצורה מרוכזת ותמציתית את עיקרי הדברים שנאמרו" (ע"א 33,435/77 הנזכר, בעמ' 551; ראו גם א' גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 8 - 2005) 289). עוד נאמר, כי אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בהחלטות לעניין תיקון הפרוטוקול (ע"א 834/87 מידאס מערכות ומחשבים בע"מ ואח' נ' טרנס גדרות בטחון בע"מ (לא פורסם) (השופט מלץ); רע"א 3802/03 יבולי גליל בע"מ נ' פרי מבח"ר חברה לאריזה וקירור בע"מ ואח' (לא פורסם) (השופט ריבלין); י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה 7 - 1995) 514). בענייננו ציין בית המשפט המחוזי, כי "הפרוטוקול שנרשם בישיבת אתמול משקף את עמדות הצדדים כפי שהוצגו על ידי באי כוחם ... יצוין, שבדיון בערעור נשמעים רק טענות תמציתיות של עורכי הדין בעל פה ... ולא נשמעות עדויות. במצב דברים זה, אין גם צורך ברישום מדויק ומלא של כל הערה הנשמעת באולם הדיונים" (הדגשה הוספה- א"ר). בתי המשפט ככלל גם אינם נוהגים מקדמת דנא לרשום בפרוטוקול הערות בית המשפט בתוך שיג ושיח שבמהלך הדיון (כפי שנוהגים למשל בתי הדין הרבניים), למעט כשהמדובר בפרוטוקול מוקלט; ובמיוחד כך - בערכאת ערעור. נוכח האמור וחרף טענות המבקשים, לא שוכנעתי, כי עניינו של התיקון המבוקש הוא בשאלה בעלת חשיבות לבירור המחלוקת, ועל כן איני סבור כי יש להיעתר לו. כאמור, התיק נסב על השאלות העובדתיות הקשורות בטענות בדבר הנזק שנגרם למבקש, ובית משפט השלום קבע דעתו על סמך הראיות שהובאו לפניו.

            (3) אשר לחובת ההנמקה; תקנה 460(א) לתקנות קובעת, כי פסק הדין שלערעור יכלול גם את נימוקי ההכרעה. חובה זו מעוגנת גם בהיגיון ובשכל הישר. עם זאת, בצידו של כל כלל קבוע החריג לו. החריג בענייננו נקבע בתקנה 460(ב). תקנה זו מאפשרת לערכאת הערעור ליתן בפסק הדין רק את קביעתו בדבר דחיית הערעור. כבר נקבע בעבר, כי "אין כל הכרח בכך שבית משפט, החייב לשרת את כל המתדיינים שבפניו, ישוב וינסח במילותיו הוא את אשר כבר הוסבר לפני כן בפרוטרוט על ידי ערכאה שיפוטית אחרת אם הוא מסכים עימה באותה מידה..." (רע"א 478/88 בקר ואח' נ' שטרן ואח' פ"ד מב(3) 679, 680 (הנשיא שמגר); ראו גם רע"א 8996/04 שכטר ואח' נ' נציגות הבית המשותף, פ"ד נט(5) 17, החלטה שנדרשה גם לעומס הכבד המוטל על בתי המשפט; ראו גם רע"א 3498/06 ניסנוב נ' שבתאי (טרם פורסם)). במקרה דנן, ציין בית המשפט המחוזי, כי לאחר ששמע את טענות הצדדים על בסיס הכתובים שהוגשו, מצא, שאין מקום להתערב בהכרעתו של בית משפט השלום. בנסיבות אלו, בהן ברי כי בית המשפט המחוזי נתן ליבו לטיעוני הצדדים. לא אוכל לקבל את טענת המבקשים באשר להנמקה.

            (4) אשר לסכום הפיצויים שנפסק; טענות המבקשים כנגד הנזקים שנגרמו למבקש מופנות כנגד ממצאי עובדה, שנקבעו בבית משפט השלום ואושרו בבית המשפט המחוזי. בטענות כגון דא אין דרכה של ערכאת הערעור להתערב, לא כל שכן בגלגול ערעורי שלישי (רע"א 6474/99 צוקרמן ואח' נ' פאלוך ואח' (לא פורסם) (הנשיא ברק); רע"א 2507/06 וינוגרד נ' פסטרנק (טרם פורסם); ח' בן נון הערעור האזרחי (2004) 319). משכך, עומדת בעינה קביעתו של בית משפט השלום, לפיה "מדובר בכאב וסבל בלבד שלא הותיר אצל התובע נכות כלשהי". אשר לסכום; בית משפט השלום פסק למבקש פיצוי עונשי בסך 15,000 ש"ח, שכדברי בית המשפט ראוי "שישקללו את עוגמת הנפש במועד האירוע, היעדר הנכות, את גילו של נתבע מס' 1 (משיב 1 - א"ר) במועד ביצוע המעשה, את העובדה כי מדובר במקרה יחיד ויוצא דופן בהתנהלותו של נתבע מס' 1 לפני ואחרי האירוע, ומאידך את האלמנט העונשי".  מטרתם של הפיצויים העונשיים היא להעניש את המזיק על התנהגותו על ידי חיובו בפיצויים בסכום העולה על הנזק שגרם, ובמיוחד להרתיע את המזיק ואחרים (ע"א 140/00 עזבון המנוח מיכאל אטינגר ז"ל ואח' נ' החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה ובירושלים בע"מ ואח' פ"ד נח(4) 486, 562- 563 (השופט ריבלין); ראו גם ע"א 9656/03 עזבון המנוחה ברטה מרציאנו ז"ל ואח' נ' ד"ר זינגר ואח' (טרם פורסם)). הם ניתנים ככלל בנסיבות חריגות. נוכח מכלול השיקולים עליהם עמד בית משפט השלום כאמור אין מקום להתערבות ערכאה זו בסכום שנפסק. אוסיף, כי לא אוכל לקבל אף את טענת המבקשים, לפיה יש להקיש לענייננו מחוק איסור לשון הרע, מכוחו ניתן לפסוק לניזוק פיצוי בשיעור 50,000 ש"ח ללא הוכחת נזק. הפיצוי דהתם הוא פיצוי סטטוטורי, אשר בבסיסו עומדות מטרות שונות ממטרותיו של הפיצוי העונשי, ועניינן (בעיקר) במתן אפשרות לניזוק לזכות בסעד בגין נזק שנגרם לו בעוולה, גם מקום שנזק זה קשה להוכחה (ע"א 592/88 שגיא ואח' נ' עזבון המנוח אברהם ניניו ז"ל ואח' פ"ד מו(2) 254, 264, 270 (הנשיא שמגר)).

ה.         לא אוכל איפוא להיעתר לבקשה.

            ניתנה היום, י"ז אלול תשס"ו (10.9.06).